The Israeli Supreme Court has rejected an appeal and a petition by Israeli citizens regarding a refusal by the Israeli Ministry of Justice to disclose details about the identity of the international law firms it employs in the struggle against BDS

 Image result for BDS

October 2019

The Israeli Supreme Court has rejected an appeal and a petition by Israeli citizens regarding a refusal by the Israeli Ministry of Justice to disclose details about the identity of the international law firms it employs in the struggle against the BDS movement and BDS activists in Europe and the essence of the services provided by these firms. 

בית המשפט העליון דחה ערעור (עע"מ 6863/18) בעניין סירוב משרד המשפטים לחשוף את הפרטים על זהות משרדי עורכי הדין הבין-לאומיים ומהות השירות שהם נותנים לו, במאבק נגד פעילי ותנועת ה-BDS באירופה: עברית להלן 

The Israeli Supreme Court has rejected an appeal and a petition by Israeli citizens regarding a refusal by the Israeli Ministry of Justice to disclose details about the identity of the international law firms it employs in the struggle against the BDS movement and BDS activists in Europe and the essence of the services provided by these firms. 

Along with human rights activists Rachel Giora, Sahar Vardi, Ofer Neiman and Kobi Snitz, a freedom of information request was filed in November 2017, asking for the disclosure of information about the identity of the international law firms the Israeli Ministry of Justice employs in the struggle against the BDS movement and BDS activists in Europe and the essence of the services provided by these firms. 

In response to the freedom of information request, the Ministry of Justice revealed that at the same time it, under Justice Minister Ayelet Shaked, was leading a campaign for Knesset legislation to impose increased transparency regarding foreign funding of human rights organizations in Israel - They themselves were secretly funding foreign elemetns, international law firms, to fight against BDS activism by citizens and NGOs in Europe. The secret project was co-led by the Ministry of Justice and the Ministry of Strategic Affairs. The Ministry of Justice has disclosed partial redacted documents, and refused to fully disclose additional relevant documents, in order to prevent the disclosure of the identity of the law firms and the essence of their service, for which they are paid millions of NIS. The ministry claimed that the disclosure would damage Israel's foreign relations, disrupt internal proceedings at the ministry, and disrupt its functions.   

The petition and the appeal argue that the Ministry of Justice is obliged to exercise transparency towards the Israeli public, which has the right to know to whom the State is paying millions of NIS and what service is provided in exchange. The Israeli public cannot effectively scrutinize the ministry and the project it co-leads against BDS in Europe, as long as the ministry refuses to disclose the information. It was also argued that there is an anti-democratic "slippery slope" here, and that the military approach to the campaign resembles what former Director of the Ministry of Strategic Affairs, Sima Vaknin- Gil, a retired Lt. General, compared to "Military issues like Hezbollah or terror funds or Syria or any other state on which I have led a campaign". Vaknin-Gil also testified that she was using Air Force logic in her work, including intelligence work, advocacy and offensive actions. According to the ministry's publications, it labels the BDS organizations as a "red network". The decision to define civilians and civil NGOs in Europe as an "enemy" or a "red network", invoked bad memories from the past, including Israel's support of dictatorships throughout the world in the attempt to persecute and eliminate the "reds" or whoever was suspected of supporting them, from Pinochet's Chile to Mobutu's Congo, the South African apartheid regime and the Marcos dictatorship in the Philippines.  

The Israeli Supreme Court has rejected the appeal, stating that the disclosure of said information may harm the State's foreign relations, and ruled that there is no merit to the petitioners' claim regarding lies, contradictions and disorder in the State's claims. The petitioners argued that:

A. The Ministry of Strategic Affairs deliberately attempted to mislead the petitioners and the public, when it replied, in response to a freedom of information request, that it was not involved in contracting foreign parties, although according to documents disclosed by the Ministry of Justice, the foreign law firm project "is led by the Ministry for Strategic Affairs with the legal assistance of the Ministry of Justice." Furthermore, the former director of the Ministry of Strategic Affairs was personally involved in the vetting of foreign law firms contracted by the Ministry of Justice. 

B. Embarrassing failures occurred in the redaction of the documents submitted by the Ministry of Justice. Words and sentences which were seemingly censored for foreign relations interests on some pages were not censored on other pages.  

C. The Ministry of Justice decided at first to conceal parts of the procedure as to "Contracting law firms and legal experts abroad", for fear of damage to the State's foreign relations, but following the submission of the petition, the ministry changed its decision, as it turned out that the "secret" information had already been made public by a public government decision.

D. The Ministry of Justice submitted secret expert opinions to the Tel Aviv District Court, which were intended to support the claim as to fear of damage to foreign relations, but following the court's recommendation, the Ministry of Foreign Affairs disclosed significant parts thereof, when it turned out that these too had already been made available to the public.  

E. Although the Ministry of Justice claimed that by its legal office, one may depend on it and there is no need for public scrutiny of its actions in this matter, it turned out that one of the law firms selected by the Ministry of Justice for the project was replaced due to a suspected conflict of interest. 

  The crux of the matter and the petition was the demand to receive information regarding the essence of the service provided by foreign law firms. According to the documents provided by the Ministry of Justice, and due to negligent redaction, it became apparent that these law firms were required to provide legal representation (for plaintiffs and defendants), prepare legal expert opinions and provide legal counseling. This begs the question as to what else can or should these law firms do? The Ministry of Foreign Affairs has repeatedly argued that if the redacted words and sentences were disclosed, the State's foreign relations and the possibility of continuing the secret project would be damaged. However, at the hearing of the petition, Judge Yitzhak Amit stated that he was not very impressed by the censored information. The ruling in the appeal states that most of the censored parts deal with the fees paid and the identity of the foreign attorneys.    

Unlike Judge Eli Abrabanel's ruling in the Tel Aviv District Court, that there is no public interest in the disclosure of the information, Supreme Court Judge Yitzhak Amit stated in his ruling that "One cannot deny that the State's conduct regarding the struggle against the boycott phenomenon is of public interest", but ruled that a partial disclosure of the documents has adequately struck a balance between the public interest and the difficulties inherent to the disclosure of information. 

Court costs were issued against the petitioners, in the sum of 4,000 NIS, but the one to incur the greatest damage is the Ministry of Justice, which will continue to be administered without public scrutiny. The disorder, contradictions and lies which have been apparent throughout the legal proceedings exemplify the danger in the ministry's decision to play war games and set up a "secret task force", which conducts itself in an amateurish manner. 

 According to the State Comptroller's 2015 report, he found it hard to understand what the Ministry of Foreign Affairs and the Ministry for Strategic Affairs are really doing regarding the campaign against de-legitimization. If a commission of Inquiry is ever established, it too will probably fail to understand what has been done by various government ministries over the years, using hundreds of millions of Shekels paid by the public. 

For further details, contact Attorney Eitay Mack


בית המשפט העליון דחה ערעור (עע"מ 6863/18) בעניין סירוב משרד המשפטים לחשוף את הפרטים על זהות משרדי עורכי הדין הבין-לאומיים ומהות השירות שהם נותנים לו, במאבק נגד פעילי ותנועת ה-BDS באירופה:


 יחד עם פעילות ופעילי זכויות האדם סהר ורדי, עופר ניימן, רחל גיורא וקובי סניץ, הוגשה בחודש נובמבר 2017, עתירת חופש מידע לחשוף את הפרטים על זהות משרדי עורכי הדין הבין-לאומיים ומהות השירות שהם נותנים למשרד המשפטים הישראלי, במאבק נגד פעילי ותנועת ה-BDS באירופה.

במענה לבקשת המידע שהוגשה אליו, משרד המשפטים חשף כי במקביל למאבק שהובילו המשרד ושרת המשפטים לשעבר, כאבירי השקיפות, לחקיקה בכנסת שתטיל שקיפות מוגברת על המימון הזר שמקבלים ארגוני זכויות האדם בישראל – הם בעצמם מימנו ומממנים באופן חשאי גורמי חוץ, שהם משרדי עורכי דין בין-לאומיים, כדי להיאבק בפעילי ובפעילות  BDS של אזרחים וארגונים אזרחיים לא ממשלתיים באירופה, במסגרת פרויקט סודי, בליווי משרד המשפטים ובניהול המשרד לנושאים אסטרטגיים;משרד המשפטים חשף מסמכים חלקיים ומצונזרים, וסירב למסור במלואם מסמכים רלוונטייםנוספים, כדי למנוע את חשיפת זהות משרדי עורכי הדין ומהות השירות שהםנותנים בתמורה למיליוני שקלים. משרד המשפטים נימק את סירובו בכךשהחשיפה תפגע ביחסי החוץ של מדינת ישראל, תפגע בדיונים הפנימיים במשרד,  ותגרום לשיבוש בתפקודו.

בעתירה ובערעור נטען, בין היתר: משרד המשפטים מחויב בשקיפות כלפי הציבור הישראלי, שזכאי לדעת למי המדינה משלמת מיליוני שקלים ומה השירות שניתן בתמורה. הציבור הישראלי אינו יכול לפקח באופן אפקטיבי על משרד המשפטים והפרויקט שהוא מלווה בעניין באירופה, כל עוד שמשרד המשפטים מסרב לחשוף מי הם גורמי החוץ איתם נעשתה ההתקשרות ומה מהות השירות; בנוסף על הפגיעה בעיקרון השקיפות, נטען כי קיימת סכנה של "מדרון חלקלק" אנטי-דמוקרטי בהסתרה, בגישה הצבאית, ובבלבול ההגדרות אצל משרד המשפטים והמשרד לנושאים אסטרטגיים המוביל את הפרויקט. כך למשל, מנכ"לית המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה לשעבר, תא"ל (מיל') סימה ואקנין-גיל, הציגה בכנסת את מאבקה באזרחים בחו"ל המבקרים את מדינת ישראל, כמערכה צבאית, והשוותה את עבודתה במשרד האזרחי לפעילותה בתפקידיה בצבא "על סוגית צבאיות כמו חיזבאללה או כספי טרור או סוריה או כל מדינה אחרת שניהלתי מערכה"; כמו-כן, ואקנין-גיל העידה שהיא משתמשת בעבודתה בלוגיקה של חיל האוויר, הכוללת איסוף מודיעין, הסברה והתקפה. לפי הפרסום של המשרד לנושאים אסטרטגיים, המשרד מגדיר את רשת ארגוני ה-BDS "רשת אדומה". הבחירה להגדיר אזרחים וארגונים אזרחיים לא ממשלתיים באירופה כ"אויב" וכרשת "אדומה", מעלה זיכרונות רעים מהעבר. כידוע, מדינת ישראל נתנה סיוע צבאי במשך עשרות שנים לדיקטטורות ברחבי העולם כדי לרדוף ולחסל את ה"אדומים" או מי שנחשד בתמיכה בהם – מצ'ילה של פינושה, קונגו של מובוטו, משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ועד הפיליפינים של מרקוס.

בית המשפט העליון דחה את הערעור, בנימוק כי חשיפת המידע המבוקש עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה (סעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע), והחליט שאין משמעות לטענות המערערים בעניין השקרים, הסתירות והבלגן בטענות המדינה. בין היתר:

א.     המשרד לנושאים אסטרטגיים פעל במכוון כדי להטעות או לשקר למערערים/ות ולציבור, כאשר השיב במענה לבקשת חופש מידע, כי אין לו מעורבות בהתקשרויות עם גורמים זרים. זאת אף שלפי המסמכים שחשף משרד המשפטים, פרויקט עורכי הדין הזרים "מובל על ידי המשרד לעניינים אסטרטגיים בליווי משפטי של משרד המשפטים", וכן מנכ"לית המשרד לנושאים אסטרטגיים לשעבר הייתה מעורבת אישית באישור משרדי עורכי הדין איתם התקשר משרד המשפטים.

ב.     היו תקלות מביכות בצנזור של המסמכים – במסמכים שנמסרו ממשרד המשפטים, אותם המילים והמשפטים בעמודים שצונזרו לכאורה מטעמי יחסי חוץ, לא היו מצונזרים בעמודים אחרים.

ג.      משרד המשפטים תחילה החליט להסתיר חלק מנוהל "התקשרות עם משרדי עורכי דין ומומחים משפטיים בחו"ל", מטעמים של חשש לפגיעה ביחסי החוץ. אך לאחר שהוגשה העתירה המשרד חזר בו בגלל שהתברר שהמידע ה"סודי" כבר פורסם לציבור בהחלטת ממשלה פומבית.

ד.     משרד המשפטים הגיש חוות דעת סודיות בבית המשפט המחוזי, שנועדו לתמוך בטענת החשש לפגיעה ביחסי החוץ. אך בהמלצת בית המשפט, משרד החוץ חשף חלקים משמעותיים מהן לאחר שהתברר כי גם אלה כבר היו גלויים לעותרים/ות ולציבור.

ה.     על אף שמשרד המשפטים טען כי מעצם טיבו המשפטי, ניתן לסמוך עליו ואין צורך בפיקוח ציבורי על פעילותו בנושא, התברר כי אחד ממשרדי עורכי הדין שנבחר לפרויקט על ידי משרד המשפטים, הוחלף בשל חשד לניגוד עניינים.

לב העתירה והערעור היה בדרישה לקבל מידע לגבי מהות השירות שנותנים משרדי עורכי הדין הזרים – במסמכים שמסר משרד המשפטים, בשל הצנזור הרשלני, היה חשוף כי משרדי עורכי הדין נדרשו לתת ייצוג משפטי (תביעה והגנה), להכין חוות דעת משפטיות ולתת ייעוץ משפטי. לכן, התבקשה השאלה מה עוד עורכי הדין יכולים או אמורים לעשות? משרד המשפטים חזר וטען כי אם ייחשפו המילים והמשפטים שהושחרו במסמכים לגבי מהות השירות, ייפגעו יחסי החוץ והאפשרות להמשיך בפרויקט הסודי. למרות זאת, בדיון בערעור, השופט יצחק עמית אמר כי הוא לא נפל מהכיסא מהמידע שהושחר. בפסק הדין בערעור נכתב, כי מרבית המקומות שהושחרו במסמכים עוסקים בתעריף  שמשולם ובזהות עורכי הדין. 

לכן, מתבקשת גם השאלה, האם ייתכן שבעצם לא קיים במסמכים מידע נוסף שמשרד המשפטים טען שיש חובה להסתיר? ממילא המידע על התעריף שמשולם למשרדי עורכי הדין הזרים חשוף בחלק מהמסמכים בשל הצנזור הרשלני. מדוע אפוא לא נאמר מלכתחילה למערערים/ות שלא קיים מידע נוסף על מהות השירות בחלקים שהושחרו במסמכים, כדי לייתר את העתירה והערעור? האם משרד המשפטים ניסה ליצור עמימות יש מאין בנוגע לפרויקט "סודי", שבעצם אין בו משהו סודי או מעניין?

בניגוד לקביעת השופט אלי אברבנאל בבית המשפט המחוזי, כי אין עניין ציבורי בחשיפת המידע, השופט יצחק עמית כתב בפסק דינו ש"אין לכחד כי התנהלות המדינה בכל הנוגע להתמודדות עם תופעת החרם מעוררת עניין ציבורי", אך קבע כי החשיפה החלקית של המסמכים איזנה באופן ראוי בין האינטרס הציבורי לבין הקשיים הטומנים בחשיפת המידע.


השופטת יעל וילנר הצטרפה לפסק דינו של השופט יצחק עמית. במהלך הדיון בערעור לא רצו השופטים לשמוע את טענות המדינה במעמד צד אחד, וכל שופט/ת קיבל/ה חוברת עם חוות דעת סודיות אשר כללה את המידע שהושחר. השופטים יצחק עמית ועופר גרוסקופף קראו במשך כ-15 דקות את החוברת שקיבלו, ואילו השופטת וילנר לא נצפתה כשהיא מעיינת בחוברת שקיבלה.

אמנם נפסקו נגד המערערים/ות הוצאות בסך 4,000 ₪, אך המפסיד העיקרי הוא משרד המשפטים, שימשיך להתנהל ללא פיקוח ציבורי בנושא. הבלגן, הסתירות והשקרים שעלו בהליכים המשפטיים, ממחישים את הסכנה בכך שמשרד המשפטים מחליט לשחק בחסמב"ה, ולהקים "כוח משימה" מיוחד ו"סודי", שיש בו הרבה חובבנות.


לפי דו"ח מבקר המדינה לשנת 2015, הוא התקשה להבין מה באמת משרד החוץ והמשרד לנושאים אסטרטגיים עושים בנושא המאבק בדה-לגיטימציה. אם תוקם ועדת חקירה בעתיד, סביר להניח שגם היא לא תצליח להבין מה נעשה במשך כל השנים על ידי משרדי הממשלה השונים, במאות מיליוני שקלים מכספי ציבור, מלבד לספק משרות, תקנים של מנהלים וחוזי עתק לגורמים חיצוניים.

תודה לכל מי שסייעו בגיוס האגרות, העירבון וההוצאות. בלעדיכם/ן, לא היה ניתן לנהל את המאבק המשפטי בנושא.

קישור לפסק הדין בערעור:

קישור לפרוטוקול הדיון בערעור:

קישור לערעור:


קישור לסיכומי המערערים:

קישור לסיכומי המדינה בערעור:

קישור לסיכומי תשובה של המערערים:

קישור לפסק הדין בבית המשפט המחוזי:          



איתי מק, עו"ד