הערה: השאלות והתשובות להלן נוסחו על ידי רבים מחברי הקבוצה, אולם אינן מיצגות בהכרח את דעותיהם של כל חבריה. כל השגות או הערות באשר לתוכן יש לשלוח למנהל הפורום ואלו יועלו לאתר כהודעות בשם כותביהן, אלא אם כן יצויין אחרת.

 

בי די אס הם ראשי תיבות של: חרם, הימנעות מהשקעות וסנקציות. הכוונה היא למערכה בינלאומית, כלכלית ותרבותית, המנוהלת כנגד מדינה המסרבת לחדול מדפוסי התנהגות פושעת: במקרה שלנו- ישראל. תמיכתנו בבי די אס היא תגובה ישירה לקריאתה של קבוצה גדולה ומגוונת של ארגוני זכויות אדם פלסטינים לניהול מערכה אסטרטגית מעין זו.

 

חרם הוא כלי מחאה המתבטא בסירוב לעשות עסקים או לרכוש מוצרים ממדינה, חברה או מוסד פוגע. חרם נגד מדינה יש להפעיל מבחוץ, על ידי אנשים פרטיים, ממשלות ועסקים. במקרה שלנו הוא מכוון נגד מוסדות ישראלים ולא נגד אנשים פרטים.

 

הימנעות מהשקעות או "הסרת השקעות", כפי שנקראה בזמן המאבק הדרום אפריקאי נגד האפרטהייד, מתייחסת לעקירת השקעות כלכליות ככלי מחאה ולחץ. "הימנעות מהשקעות" תופעל מבחוץ, על ידי מדינות אחרות- בעיקר על ידי עסקים ומוסדות.

 

סנקציה היא עונש או קנס, אותה קובעים בתגובה לאי קיום הסכמים או חוקים על ידי אחד הצדדים. סנקציות מיושמות על ידי גופים בינלאומים כגון האו"ם.

 

 

ישראלים תומכים בבי די אס כתגובה ישירה לקריאה הפלסטינית לחרם. אנו מאמינים שאמצעים כגון חרם, הימנעות מהשקעות וסנקציות הם צעדים הכרחיים ליצירת לחץ על הציבור והממסד הישראליים, שמטרתו להביא את המדינה ליישר קו עם חוקים והסכמים בינלאומיים. כיוון שישראל מתעלמת בקביעות מהחוק הבינלאומי ומבצעת פשעים נגד האנושות ללא אומר, ובד בבד מדינות וממשלות חזקות ממשיכות לשאת ולתת עמה, הרי שמוטל על אזרחי העולם להוביל וליישם לחץ מעין זה.

 

זוהי יוזמה של פעילים ישראליים שבמשך שנים רבות פעלו לנסות לשנות את המצב על ידי פעולות ומערכות מגוונות. החלטנו לתמוך בקריאה הפלסטינית לחרם, כאשר הבנו שמאמצינו האחרים, על אף היותם חשובים ונחוצים, אינם מספיקים על מנת להביא לשינוי אמיתי. דעת הקהל הישראלית וסדר היום הפוליטי של המדינה ישתנו רק כאשר המחיר של הנצחת המצב הקיים יהפוך יקר מדי. אנו מקווים כי מערכת הבי די אס תביא לתוצאה זו. אנו מאמינים שכישראלים סיום הכיבוש וכינון הסדרים פוליטיים שווים וצודקים בישראל/ פלסטין הם גם לטובתנו.

 

אנחנו מבקשים מהעולם להתערב, לא רק כי האלימות המחריפה והולכת ואי החוקיות של הכיבוש מצדיקים התערבות, אלא גם מפני שהאדישות הרבה בחברה בה אנו חיים מחייבת מהלך מעין זה.

 

 

כן. מאז הקמתה, ובייחוד מאז מלחמת 1967 השתלטה וסיפחה ישראל בתים ואדמות פלסטינים, דחקה את הבעלים והתושבים החוצה בכוח ומנעה מהם לשוב, בנתה התנחלויות על אדמותיהם, ולאחרונה, בנתה חומת הפרדה המספחת אדמה ומונעת את גישת הכפריים למקורות המחייה ומשאבי הטבע שלהם. הריסת בתים, הפחדה והטרדה של אזרחים על בסיס יומי, הטלת מצור, אכיפת עוצר, סגרים על ערים שלמות ואדמות חקלאיות והגבלה משמעותית של חופש התנועה, מהווים כולם חלק מהדיכוי השגרתי של העם הפלסטיני המבוצע בידי ישראל. בצד הפרות זכויות האזרח מתרחשים מקרי הרג רבים ופציעות קשות של פלסטינים, כליאת אלפים ובכללם ילדים רבים.

 

כלפי הפלסטינים שנותרו בשטח שנתפס על ידי ישראל לאחר הנכבה של 1948, מתמידות הרשויות הישראליות במדיניות מפלה וגזענית - מדיניות הפרדה המותירה אותם בערים, כפרים ושכונות נפרדות, מונעת או מגבילה את הגישה שלהם לחינוך גבוה ועבודה, מדירה אותם מבחינה תרבותית ומדכאת אותם מבחינה כלכלית.

 

כל האמור לעיל מצביע מעל לכל צל של ספק שישראל מקיימת משטר אפרטהייד הלכה למעשה.

 

על אף שהפוליטיקאים הישראלים אינם חדלים מלהצהיר על מחויבותם למציאת פתרון, המציאות הוכיחה שכל הממשלות הישראליות עד כה ניהלו מדיניות מפלה וגזענית. המצב החמיר ב-1967 כאשר ישראל השתלטה על מה שנותר מפלסטין של לפני 1948 והפכה לכוח כובש, השולט באופן ישיר על מיליוני פלסטינים, שהפכו חסרי מדינה. באורח פרדוקסאלי מאז הסכמי אוסלו של 1993, העמיקה ישראל בגלוי את ההפרדה בין פלסטינים לפלסטינים בשטחים הפלסטינים הכבושים, ומהעולם החיצון על ידי יישום מדיניות מחמירה ומפלה של הגבלות על תנועה. בדומה להגבלים שיושמו בדרום אפריקה, אלו בישראל מהווים מרכיב חשוב ממשטר אפרטהייד. אישים מוכרים רבים, ישראלים ואחרים, השוו בהזדמנויות שונות את הפרות זכויות האדם החמורות המבוצעות בידי ישראל ל"אפרטהייד" (ראו למשל; שולמית אלוני, יוסי שריד, ג'ימי קרטר, דזמונד טוטו, ג'ון דוגארד).

 

 

יוזמת הבי די אס הפלסטינית קוראת:

א. לשים קץ לכיבוש הישראלי והקולוניזציה של כל האדמות הערביות ולפרק את חומת ההפרדה.

ב. הכרה ישראלית בזכות הבסיסית של אזרחיה הפלסטינים של ישראל לשיויון מלא.

ג. כבוד, הגנה וקידום זכויות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם ורכושם כפי שנרשם בהחלטת האום 194.

 

 

הקריאה לבי די אס אינה מכוונת לישראלים עצמם, אלא ללא ישראלים. זוהי קריאה לאנשים מחוץ לישראל להחרים מוסדות, חברות, מוצרים ישראלים ועוד. החרם עובד בכך שהוא מפעיל לחץ כלכלי ותרבותי על מנת לסיים את הכיבוש הישראלי. לחץ מעין זה יכול להיות מיושם בעיקר, אם לא אך ורק, מבחוץ.

 

עם זאת, ביכולתך לתרום למאמצים בתוך ישראל על ידי כך שתקרא/י לאחרים להישמע לקריאה ולהחרים מוסדות ישראלים. בדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד, קולותיהם של פעילים דרום אפריקאים שהתנגדו לאפרטהייד ותמכו בבי די אס, נטלו חלק חשוב בסיום האפרטהייד. כיום, קולות מעין אלו המגיעים מתוך ישראל יכולים לסייע למערכה הבינלאומית להתגונן מפני האשמות של "אנטישמיות" או "הכחשת זכותה של ישראל להתקיים".

 

אין ספק כי החיים בישראל אינם יכולים להימנע לגמרי משיתוף פעולה עם מוסדות, חברות או מוצרים ישראלים. אולם אין בכך כדי לומר שעליהם לעזוב את ארצם שהיא ביתם. במקום זאת עליהם לשאוף להפוך את ישראל למקום טוב יותר לפלסטינים וישראלים גם יחד. תמיכה בבי די אס היא אמצעי חשוב להשגת מטרה זו.

 

 

בהיותן מוסדות, האוניברסיטאות הישראליות הן חלק בלתי נפרד מהמכלול הפוליטי- צבאי- תעשייתי הישראלי. כמו כמעט כל מוסד ישראלי אחר פושה בהן הגזענות והאפליה. לכן העובדה שהן "פרוגרסיביות" אינה מהותית. כמו מוסדות חשובים אחרים בישראל, האקדמיה שבויה במנגנון אפרטהייד נרחב, ולעיתים קרובות נוטלת בו חלק פעיל. שותפותה לדבר עבירה, מרצון או שלא, אינה משתנה בשל סובלנות של אוניברסיטה כזו או אחרת כלפי סטודנטים, אנשי פקולטה או צוות מסוימים המשמיעים קולות התנגדות, או על ידי תמיכה מוצהרת בחופש אקדמאי (אבל לא לאוניברסיטאות פלסטיניות), או מחויבות מוצהרת לחופש הביטוי (אבל לא ביחס לאמנים ערבים המוחים בגליל) וכיו"ב. ככלל, החרם אינו מציב לעצמו כמטרה אנשים פרטים. הממסד לכשעצמו הינו המטרה.

 

 

העיקרון המנחה לבחינת הפרות של החרם הוא האבחנה בין אנשים פרטיים ומוסדות. אולם הלכה למעשה אין אבחנה זו ברורה תמיד: פעילות מסוג מסוים יכולה להוות גם אופן של שיתוף פעולה מוסדי וגם אינטראקציה פרטית. על כן ייתכן שנאלץ להתמודד עם דילמות. ישנן שאלות עליהן לא ניתנת תשובה ברורה גם בקריאה הפלסטינית ואנשים ייאלצו להחליט בעצמם מה מהווה הפרה של החרם. למשל פרסום מאמרים על ידי אקדמאים ישראלים המייצגים מוסדות ישראלים תורם ליוקרת המוסדות, אך בו בזמן מהווה אינטראקציה עם בן אדם פרטי. ניתן למצוא דיון מפורט בנושא בקריאה של פקבי וקווים מנחים ליישום החרם התרבותי הבינלאומי.

 

למרות שכל שיתוף פעולה המערב מימון של מוסדות ישראלים מהווה הפרה של החרם, אין משמעות הדבר שאקדמאים מחוץ לישראל אינם יכולים להחליף רעיונות או לעבוד עם אקדמאים ישראלים. עם זאת יש לעודד אקדמאיים זרים לסרב לכל הזמנה לבקר במוסדות ישראלים ולהצהיר שאינם מעונינים לעבוד עם אוניברסיטאות ישראליות בשל במצב הפוליטי הקיים. ניתן להפוך הצהרות אלו לפומביות. (לפרטים נוספים)

 

 

הקריאה אינם מכוונת לאנשים פרטיים ללא קשר לנטיות הפוליטיות שלהם: היא מכוונת לשיתוף הפעולה ברמה המוסדית. הקריאה לחרם גם אינה כוללת פעילויות וארגונים הפועלים ספציפית לסיום הכיבוש וקידום צדק לפלסטינים.

 

"… אלא אם הוא מהווה הפרה של אחד מן הקריטריונים לעיל, בהעדר חסות ישראלית רשמית, התוצר הפרטי של עובד תרבות ישראלי אינו בר החרמה לכשעצמו, ללא קשר לתוכן שלו או לאיכותו." [פקבי]

 

 

על אמנים זרים להימנע מהשתתפות בכל אירוע שמאורגן על ידי מוסד המשתייך לזרם המרכזי, או באירועים תרבותיים "רגילים" המתקיימים למטרות מסחריות בלבד. במקרה של ספק יוכלו להיוועץ בוועדת החרם הלאומית או בעמדת פקבי בנוגע לביקורים של משלחות בינלאומיות או פרטים בשטחים הפלסטינים הכבושים וישראל. באשר לאמנים המגיעים על מנת להשתתף באירועים פרטיים לתמיכה בפלסטינים, רצוי שיופיעו בערים או בכפרים פלסטינים (באזור 1948), וגם בשטחים הפלסטינים הכבושים. יש לעודד אותם לצאת בהצהרה ברורה ביחס לעמדתם, גם אם בכך יגבר הסיכון שתימנע כניסתם על ידי הרשויות הישראליות. באופן כללי, התנהלות "רגילה" אינה רצויה, אפילו אם האומנים מצהירים שהם "בעד השלום".

 

 

הפעולה העיקרית שניתן לעשות היא לתמוך בקריאה לבי די אס שמשמעותה היא נקיטת עמדה ברורה מבפנים, על מנת להפעיל לחץ על הממשלה הישראלית. תוכל/י גם להחרים מוצרים המזוהים במיוחד עם תעשיית הכיבוש (כגון מוצרים מהתנחלויות ומוצרים המנצלים עבודת יזע פלסטינית. ראו מי מרוויח מהכיבוש)

 

 

יש לצפות למידה מסוימת של תגובת נגד בדעת הקהל הישראלית בעקבות עלייה בלחץ הבינלאומי. הישראלים נוטים לראות עצמם כקורבנות ולא סביר לצפות שהדבר ישתנה בקרוב. יש לשאוף למוסס את המיתוס על פיו ישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אך הישראלים לא ירפו ממנו בקלות. עם זאת, החרם הוא דרך יעילה להעלות את המודעות בכך שיגרום לאנשים לתהות למה הם מוחרמים ומודרים. התגובות הראשוניות יהיו תמיד "כי הם שונאים אותנו"; "כי הם אנטישמים". אבל לחץ כלכלי גובר אמור לגרום ליותר אנשים להתחיל לשקול דרכים להפחתת הלחץ, במטרה להחזיר את ישראל אל חיקה של הקהילה הבינלאומית. ברמה הממשלתית, במקרים המועטים שנעשה בלחץ בינאולי, שימושו נמצא יעיל (למשל אילוץ ישראל להשתתף בדיוני מדריד ב- 1991, או הפוגה זמנית בהריסות בתים במזרח ירושלים).

 

כיום ברור למדי שהיכולת שלנו להשפיע על הדיון הציבורי בישראל הינה מוגבלת ושהתנועה המקומית המתנגדת לכיבוש אינה יכולה לשנות את מדיניות המשטר בכוחות עצמה. על כן, לחץ בינלאומי הוא הכרחי לגמרי על מנת לשנות את המציאות הישראלית/פלסטינית, ויש לקוות ששינוי במציאות יביא לשינוי בדעת הקהל.

 

 

הדילמה אכן קיימת ולה פנים רבות, כי היא מערבת השלכות אפשריות על חייהם של מספר מיליוני אנשים: על הפלסטינים הפגיעים מבחינה כלכלית וגם על ישראלים הפגיעים מבחינה כלכלית. יש לציין כי הקבוצה המוחלשת הישראלית מכילה פלסטינים החיים בעוני בישראל כמו גם יהודים עניים, עובדים זרים ואחרים.

 

מכיוון שאסטרטגיית הבי די אס הנוכחית מתמקדת במוסדות עם קשרים בינלאומים חזקים, הרי שסביר כי את ההשפעה המיידית תחוש האליטה הכלכלית והחברתית (אשר על כן תונע באופן תיאורטי לפעול לשינוי). כמובן שבזמן משבר כלכלי האליטות מנסות ככלל להפיל את המחיר עלהשכבות החלשות יותר: יש לצפות אם כן שהבי די אס, אם יצליח, יערים בשלב כלשהו קשיים רבים יותר על אלו הערוכים פחות מכל להתמודד עמו. לאלו האחרונים תהיה אזי זכות מלאה לדרוש פיצוי מממשלת ישראל בשל הקשיים הללו.

 

עובדים פלסטינים: ארגוני עובדים וארגונים אחרים המייצגים עובדים פלסטינים רגילים תומכים בפומבי בקמפיין הבי די אס, למרות המחיר הכלכלי הצפוי בטווח הקרוב. אין בנמצא למשל פועלי בניין פלסטינים הקוראים להמשך הבניה בהתנחלויות רק מפני שבניית בתי המתנחלים מניחה לחם על שולחנות משפחותיהם. מידה באופן דומה, כאשר יצאה הקריאה לסנקציות נגד דרום אפריקה, תמך בהן האי אנ סי, למרות הקושי הכלכלי הניכר לפועלים השחורים בטווח המיידי.

 

עובדים בישראל: באשר להשפעה על עובדים ישראלים (פלסטינים, יהודים ואחרים) יש לזכור שגם המצב הקיים מערב קשיים מחריפים בהדרגה בשנים האחרונות.

פרשנים חברתיים וכלכליים ישראלים (למשל יגיל לוי ושלמה סבירסקי) נוטים להצביע על כך שהמיליטריזציה הקיצונית בישראל, המוצדקת לכאורה על ידי הסכסוך המתמשך ומונצחת במידה רבה על ידי הכיבוש,פעלה להסיט את דעת הקהל ולהשתיק כל מחאה ציבורית נגד תהליך הניאו-ליברליזציה ההולך ומתפשט מאז שנות התשעים המוקדמות, המיטיב עם העשירים ביותר ודוחק את המעמדות העניים לעוני קיצוני אף יותר.

 

לכל דבר יש מחיר: שינויים שיקטינו את אי השוויון (פוליטי, חברתי וכלכלי) בישראל ופלסטין, יערבו ככלל מחיר כלשהו, וגם יתרונות מסוימים לאנשים הנמצאים גם כך בראש סולם בעלי זכויות היתר. ניתן ללמוד רבות מהמצב בדרום אפריקה שהוא אנלוגי מבחינות מסוימות. אנשים לבנים בדרום אפריקה, ללא קשר להכנסתם ומעמדם החברתי, נהנו בעבר מיתרונות משמעותיים וזכויות יתר שנבעו ישירות ממשטר האפרטהייד. כאשר הסתיים האפרטהייד כל הלבנים סבלו. לחקלאים הבורים לא היו עוד צמיתים שחורים שיכלו לכלוא בחוותיהם. בעלי המפעלים נאלצו לשלם משכורות שעליהם נשאו ונתנו עם ארגוני העובדים השחורים שעד אז היו בלתי חוקיים. עובדים לבנים שעבדו בעבודות שלהם לא נדרשה הכשרה או הכשרה חלקית לא היו מסוגלים להתחרות בעובדים השחורים, ולעיתים קרובות הוחלפו על ידם. אבל השינוי עצמו היה חיובי לגבי כולם, כיוון שכל כלכלת האפרטהייד, נבנתה על יסודות אתיים שאותם לא ניתן היה לממש לאורך זמן, ועל כן לא הצליחה לקיים את עצמה. על מנת להגיע להסדר צודק יותר ובר קיימא נאלצה האוכלוסייה הלבנה כולה לוותר על הפריבילגיות "הטבעיות" שלה. בישראל, כבדרום אפריקה, אין דרך להימנע מהקשיים שתביא תקופת המעבר, אך יש להתמודד עימם ביושר ועל ידי תכנון חכם ככל הניתן .

 

בו בזמן, בדיוק כפי שבדרום אפריקה לאחר האפרטהייד לא נעלם העוני כבמטה קסם - גם אי השוויון הכלכלי הקיים בין ישראל ופלסטין לא ייעלם לפתע באמצעות הבי די אס, או על ידי סיום הכיבוש, פירוק חומת ההפרדה או על ידי השבת הפליטים. ייתכן מאוד שבטווח המיידי ירע המצב.

 

אולם יש לזכור שהמצב הקיים אינו נטול קשיים אף הוא. פלסטינים שאינם אזרחים מודרים לחלוטין ופלסטינים אזרחי ישראל נדחקים הצידה על ידי הכלכלה הקיימת השלטת בישראל. המיליטריזם שעושה שימוש בטכנולוגיה עילית ומושל בכלכלה פוגע גם ביהודים הישראלים החלשים ביותר בחברה בדרכים שנתפשות לרוב כמובנות מאליהן (אותם תקציבי ענק המופנים לתעשייה הצבאית), או בלתי נראות בחלקן (מימון בלתי מספק לחינוך, שירותי בריאות ושירותים חברתיים).

 

צדק פוליטי וכלכלי ניזונים זה מזה. קידום סדר כלכלי בריא ואנושי יותר בישראל פלסטין יחייב ארגון מחדש של סדרי העדיפויות הממשלתיים כלכלים (והפוליטיים) על מנת לממש את הפוטנציאל של כולם לתרום, כמו גם הזכות של כולם להרוויח. הבי די אס, אשר מטרתו לפעול ללא אלימות אל מול חוסר צדק קיים, ולייצר לחץ למען שינוי, הוא הצעד הראשון במערכה ארוכת טווח. נכון הדבר לגבי כל המאבקים המצדיקים עצמם בסופו של דבר- התהליך יצריך ראייה לטווח ארוך, אמונה וקרוב לוודאי הקרבה... אבל חישבו על הדברים אותם מקריבים אנשים כיום כדי לשמר מערכת מעוותת.

 

 

הקשרים עם ארצות מערביות חשובים מאוד לחברה הישראלית, ולא רק מסיבות כלכליות טהורות. הדבר ניכר בתגובות העוינות אותן מעוררות אפילו יוזמות הבי די אס הצנועות ביותר של אזרחים בחברה המערבית. משרד החוץ של ישראל משקיע משאבים עצומים ביחסי ציבור כדי להציג תדמית חיובית של ישראל. העניין נמצא בעדיפות ראשונה ומהווה הוכחה לפגיעוּת ולתלות של הממסד הישראלי בקהילה הבינלאומית. מערכת החרם היא גם כלי לשינוי דעת הקהל בעולם ודרך להשאיר את הסבל הפלסטיני על סדר היום. כאשר תשתנה דעת הקהל מחוץ לישראל, יתכן כי הישראלים יחלו לראות עצמם באור אחר.

 

בכל העולם יותר ויותר מערכות מקומיות מגיעות לתוצאות המוכיחות שהבי די אס הוא דרך יעילה להשפיע על חברות, ממשלות ואנשים פרטיים ולגרום להם לחשוב מחדש על מעורבות ועסקים עם ישראל.

 

ועוד בנושא זה: התמיכה העולמית בבי די אס חזקה דיה כיום לעמוד בניסיונות להשתיק אותה או להחניקה. השמצה והפחדה אינן מאטות עוד את גדילתה של התנועה. להיפך, כוחו ויעילותו של הבי די אס מפתיעים אפילו את תומכיו, פעם אחר פעם.